על פי תורה ריט של רבי נחמן מברסלב
התורה מדברת על עניין של גאווה ושוני בין גאוות השם יתברך וגאווה של בן אדם.
הרי ידוע בקבלה על מושג צימצום ככלי לעשית עולמות - זאת אומרת שהבורא צימצם את עצמו ועשה חלל פנוי לברוא עולמות.
אז התובנה המדהימה של הלימוד שברגע שבן אדם מקטין ומצמצם את עצמו, כך גם הבורא מקטין ומצמצם את עצמו.
אבל הפרדוקס הוא שברגע שהבורא מקטין את עצמו הוא מתגלה יותר לבן אדם ולהיפך.
בן אדם הכי שפל וענו היה משה רבינו ע"ש והוא הגיע בהשגותיו לספירת דעת (ספירה עליונה ביותר בעולם שלנו) וענווה זה חיבור לכתר (הספירה הראשונה, העליונה ביותר, מחשבת הבריאה) בכלל.
הבורא התגלה למשה הכי הרבה פעמים. כי הקטין את עצמו בהתאם.
כדי להתגלות ולגלות מלכות הבורא צימצם גאוותו.
ולהיפך ברגע שבן אדם מתגאה כלפי הבורא אז גם הבורא מתגאה כלפי בן אדם. וכתוצאה הוא מסתתר מבן אדם.
זאת אומרת כדי להשיג התגלות הבורא שהיא בהקטנתו גם אנחנו צריכים להקטין ולהסתיר את עצמנו אז נזכה לחיבור והשגות ב"ה.
מאת: יעל זיסמן
מאת: יעל זיסמן